<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"י</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[שליחות גט לא"י] מסכת גיטין ברישא המביא גט ממדינת הים והמוליך, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. והיכא דאיכא עדים דמקיימי ליה לא צריך למימר בפני נכתב ובפני נחתם. דלשמה בקיאי, דהא קיימא לן כרבא דטעמא דאצריכו למימר בפני נכתב ובפני נחתם, משום קיום הוא. ואי ליכא עדים דמקיימי ליה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואלו שליח שהביא גט ממקום למקום בארץ ישראל, אף על פי שלא ראה כתיבת הגט ולא ידע מי הם עדיו, אלא נתן לו הבעל גט ואמר ליה תן גט זה לאשתי, הרי זה נותנו לה בפני עדים ואף על פי שאין עדיו ידועים אצלנו, ותהיה מגורשת ותנשא בו [מיד] דלא חיישינן לזיופא, דהא עדים מצויין לקיימו, ולרבא נמי בקיאין לשמה. ואם יש לו עוררין יתקיים בחותמיו (מיד). ומסקנא ששליח גט שעסקו בחוצה לארץ או מחוצה לארץ לארץ שצריך ליתן לה הגט הזה השליח בפני שני עדים, ושיאמר במעמדם בפני נכתב ובפני נחתם, כלומר שיעיד על הכתיבה ועל החתימה, וזהו קיום הגט. ואי אתי בעל לחודיה ומערער לא משגחינן ביה, שהרי קבלנו עדות השליח. מיהו אם יש לבעל ראיה ברורה ועדים שזה הגט הנאמר עליו בפני נכתב ובפני נחתם שהוא מזוייף, משגחינן בזה. ובדין הוא דליבעי תרתי, דאין דבר שבערוה פחות משנים, אלא משום עיגונא דאיתתא אקילו בה רבנן, כלומר בענין השליח. ואם לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם הגט פסול, ואף על פי שיש תקנה בחוזר ונותן לה בפני שניים ואומר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל אם לא עשה כן פסול עד שיתקיים בחותמיו, ואם לא יתקיים אינה מגורשת. אבל בארץ ישראל אינו כן, אלא אף על פי שהשליח לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא שנתנו לה בפני שני עדים כשר, שהעדים מצויין לקיימו. ומיהו אם אמר זה בארץ ישראל, מהני לבטל ערער דבעל. כתב ה"ב העיטור אות שי"ן וכתבי רבוותא כל המדינות גבי ארץ ישראל מדינת הים קרי להו, וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בין מוליך בין מביא, ומארץ ישראל לארץ ישראל ומבבל לבבל לא צריך. נמצא שזה הדיבור לשליח שבחוצה לארץ אם לא אמרו הגט פסול, ולשליח של ארץ ישראל אף על פי שלא אמרו הגט כשר. [ובפ' המביא תניין (גיטין כ"ג א') אמרינן נמי הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן והסומא והנכרי. ואסיקנא דסומא פסול בחוצה לארץ, דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם, אבל בארץ ישראל סומא כשר]. ואף על גב דלא ידע אלא בטביעת עינא דקלא, כשר.
כונת כלל זה הפרק שמה שזכרנו בו ואם הוא כטיפה מן הים, וכל כיוצא בהם כעניין וכפר אדמתו עמו וכל הדומה להם, שהכל אין היום הבדל ולא הפרש ולא חלוק כלל בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל. שאין שום דבר בזה שלא יהיה בזה בענין הקדושה והמעלה, לבד חיוב התרומות והמעשרות ודומיהם, שאלו דאוריתא ואלו דרבנן. ומה שהזכירו ז"ל (גיטין ח' א') על עכו שהוא כארץ ישראל לגיטין אבל לא לעבדים, ואף על פי שעכו הוא ארץ ישראל, נבאר זה עדיין בג"ה, והסכים על ידינו ה"ר מתתיה ז"ל.
<h2>דף ו.</h2>
ועל מאי דפרש"י ז"ל הכא, כתב עוד, כענין זה פי' מסכת גיטין פרק קמא (ו' א') עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל, ונעשו בקיאין לשמה שהרבה ישיבות. וקשה לר"ת דא"כ מאי פריך התם מתני' דעכו כארץ ישראל לגיטין, אבל בבל לא, המשניות נשנו קודם שבא רב לבבל. ורת"ם פי' מכי אתא רב לבבל והורה, שמימות נביאים הראשונים דינה להיות כארץ ישראל לגיטין ולבהמה דקה, שיש שם רוב ישראל ובעלי תורה מימות יכוניה, שגלה שם והחרש והמסגר עמו כדכתיב (ירמיה כ"ד א'). וכן יש לפרש בפרק בכל מערבין (ערובין כ"ח א') דאמר רב כשות וחזין מערבין בו, ומברכין עליו בורא פרי האדמה. ומוקמי' לה מכי אתא רב לבבל, והורה כשראה שהיו אוכלין אותו. ורש"י פי' שם, שרבו המתיישבין והיו אוכלין אותו מדוחק.
<h2>דף ח:</h2>
מסכת גיטין פרק קמא הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוורי ירושלים. למאי הלכתא, אמר רב ששת לומר לך שכותבין עליו אונו אפילו בשבת. [בשבת] ס"ד, כדאמר רבא אומר לגוי ועושה, הכא נמי אומר לגוי ועושה. ואף על גב דאמור רבנן אמירה לגוי שבות, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. נמצא שהלוקח בית בארץ ישראל מותר לו לומר לגוי לכתוב השטר בשבת.
<h2>דף יז.</h2>
בראשית רבה (פ' וישלח) מחזיק באזני כלב (משלי כ"ו י"ז) אמר ליה הב"ה לדרכו היה מהלך והיה משלח אצלו כה אמר עבדך יעקב. כתב הרמב"ן ז"ל ועל דעתי ירמוז כי אנחנו התחלת נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים, ומהם שבאו ברומא, והיא היתה סבת נפילתם בידם וזה נזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים עד כאן. ומסתברא שהרומיים הם בני עשו, דאמרינן פרק המביא גט, רחמנא, או בטולך או בטולא דבר עשו. למימרא דרומאי מעלו מפרסאי.
<h2>דף כג:</h2>
אבל על היותו משומד לעבודה זרה מחמיר עליו [מורי] זק"ל, שאין יכול לעשות שליח הולכה, דבר זה לשונו. משומד אחר שיצא מברית קדש לבטלה לאו בר שליחות הוא. וממקום שמרבה שליחות מפרש (גיטין כ"ג ב') מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ופ"ה מהולים ושיהיו בני ברית במצות. כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות ל"ד כ"ז), וגם אם לא בריתי יומם ולילה (ירמיה ל"ג כ"ה), הרי שהתורה והמצות נקראו ברית. וכל מקום שהוא מרבה משומד לומר בו נקרא אחיך, אינו מרבה כי אם משומד אוכל נבלות לתאבון. ואף למאן דאמר דאוכל להכעיס משומד הוא, מודה בעובד ע"ז, כדאיתא פרק אין מעמידין (ע"ז כ"ו ב'). דאמרינן המינין והמסורות והמושמדין מורידין לבור. ופריך, אני שונה (דברים כ"ב ג') לכל אבדת אחיך לרבות המשומדין, ואת אמרת מורידין. ומשני, סמי מכאן משומדים. ופריך, ולשני ליה כאן במשומד אוכל נבלות לתאבון כאן במשומד אוכל נבלות להכעיס, ומשני, משומד אוכל נבלות להכעיס מין הוא. ואף למאן דאמר בתר הכי דמשומד אוכל נבלות להכעיס הוי משומד ומרבה ליה להחזיר אבדה, במשומד לעבודה זרה מודה דהוי כגוי, וכדאיתא מסכת הוריות פרק בתרא (י"א א'), אלא איזהו מין, זה העובד עבודה זרה. ומורידין המין לבור. וכן פי' זקני ז"ל בפרשת אמור דמרבה משומד להיות מטמא אליו, ופי', דוקא במשומד אוכל נבלות לתאבון דעושה מעשה עמך במקצת, אבל פירש מכל וכל מדרכי ישראל אין כהן מטמא אליו אפילו לאביו וכ"ש לשאר קרובים. ומסכת שמחות (פ"ב) יש שאין מתאבלין עליהם. מכל אלה יש הוכחה שהם כגוי וצריכה גט מידו לידה או ליד שלוחה. כי היכי דגוי שקדש בזמן הזה דאמר הספר (יבמות ט"ז ב') דחוששין לקדושיו, ע"כ אינו ר"ל על ידי שלוחו יתן גט, שהרי אין שליחות לגוי לכולי עלמא, אי משום דלאו בן ברית הוא אי משום דמפקי שליחות מקרא אחרינא מושלח בישראל קא מיירי. ושוב מצאתי בשם רבינו יחיאל וזה לשונו, ובמקום שאי איפשר בשליחות להולכה כגון במשומד, אין מדקדקין כל כך בשליחות לקבלה היכא שהיא גדולה בשנים, וסמכינן לחזקה שהביאה סימנין. ע"כ במשומד סבירא ליה דאין מועיל שליחות להולכה ע"כ. הבאתי את זה מדברי רוח הקדוש מורי, כי עגמה נפשי לקדושתו ולנשרפים בגזרתו, על דבר אמת היתה שריפת גוף ונשמה קיימת, יום שני אל הכסא אחזו פני כסא היו בחטאינו מאד מהרוגי לוד קדושים כלם מספר כלם צדיקים מי יתן בספר ויוחקו ספר' המלך מלכו של עולם לפניו יתנו עדיהם ויצדקו. הוי עוברי ברית דת משה ויהודית שנפרעין מן העידית, והידים ידי עשיו, עושה שלום במרומיו יאמר די לצרותינו ושלום יעשה לנו.
<h2>דף כט.</h2>
ובפרק כל הגט אמר רב כהנא חלה תנן, פשיטא, חלה קתני, מהו דתימא הוא הדין דאף על גב דלאו חלה, והאי דקתני חלה אורחא דמלתא קתני, קמ"ל חלה דוקא. ומסקנא דשמעתא לפי מה שפסק הרב אלפאסי ז"ל, המביא גט בארץ ישראל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, חלה או נאנס, משלחו ביד אחר ואפילו אמר אתה הולך גט זה לאשתי, אבל לא חלה או לא נאנס, לא ישלחנו ביד אחר ואפילו לא אמר לו אלא הולך. כתב על זה הראב"ד ז"ל, אמר אברהם אני איני כדאי להכריע אבל הכתוב מכריע, דתניא (קידושין מ"א א') ושלח ושלחה פעם שנייה, מלמד שהשליח עושה שליח, וקרא לא מפליג בין חלה בין לא חלה. אבל ודאי בין הולך בין את הולך איכא לאפלוגי, משום דבעל קא קפיד והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. ומשמעתתיה דרבא נמי דאמר (גיטין כ"ט ב') שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחים, [ולא קאמר שליח בארץ ישראל שחלה עושה כמה שלוחים], אלמא אף על גב דלא חלה איכא דעביד כמה שלוחין כרבנן. וכן נמי כתב הרב בעל העיטור ז"ל, נמצא אם כן בארץ ישראל חלה או נאנס אפילו אמר לו ואתה הולך משלחו ביד אחר, לא חלה ולא נאנס ואמר לו אתה הולך דברי הכל אין השליח עושה שליחות. וכן פסק בעל מתיבות ורבינו חננאל ז"ל. כתב הראב"ד ז"ל ומסתברא לי דוקא בארץ ישראל אבל ממדינת הים אפילו רבנן מודו דבין הולך בין את הולך אין השליח עושה שליח אלא אם כן חלה או נאנס, כההיא עובדא דאמרינן (שם) דאמר ליה לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין, ואיתניס בגו תלתין יומין, ואמר רבא חלה טעמא מאי משום דאניס, אלמא דוקא משום דאניס. ומיהו לפי דברי הריא"ף ז"ל נראה שאינו עושה שליח אף על גב דחלה או נאנס, אלא שעושה בית דין ומשלחו, ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם, והשליח [האחרון] די לו שיאמר שליח בית דין אני. ושליח השליח אם חלה עושה שליח. וכן עד כמה שלוחים, וכל חד מיניהו לא משוי שליח אלא בבית דין. ושליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחים, אם איתיה לבעל איתינהו לכלהו ואף על גב דמית שליח ראשון, ליתיה לבעל ליתנהו לכלהו.
<h2>דף מד.</h2>
מסכת גיטין פרק השולח (מ"ד א') תניא המוכר ביתו לגוי דמיו אסורין. וגוי שאנס ביתו של ישראל, ואין בעליו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, מותר ליטול דמיו, וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם. ודילמא הני מילי בית, דכיון דלא סגיא ליה בלא בית לא אתי לזבוני וכו'. פרש"י ז"ל המוכר ביתו לגוי, בארץ ישראל, דאמר קרא לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. וכותב, לו שטר. ומעלהו בערכאות שלהם, לחתמו. ודילמא, האי דלא גזרו רבנן בהך דילמא אתי לזבוני מדעתו. ה"מ בית, דכיון דלא סגי לאיניש בלא בית לא עבדי איניש דמזבני. ולמסקנא עבד נמי. מסתברא דהוא הדין ישראל הדר בעיר שכולה גוים בארץ ישראל, ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית, שיכול למוכרה לגוים, כי הוא מתירא שהגוים יחריבוהו, או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כרחו. וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל, ואנסוה זוזי, ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול. וההיא דאין מוכרין להם בתים נוקמה בדליתא לחדא מהני תנאי. ובריתא דגוי שאנס ביתו של ישראל, והירוש' (ע"ז פ"א ה"י) דמקום שנהגו למכור מסייע לן. ומסתברא דהוא הדין נמי לשדה, דהא אמרינן שלהי פרק השולח גט (גיטין מ"ז א') המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים מפני תקון העולם. וכתב רש"י ז"ל. ה"ג לוקח ומביא, בכל שנה צריך ליקח מבכורי פירותיה בדמיו ומביאן לירושלם. מפני תיקון העולם, שלא יהא רגיל למכור קרקע בארץ ישראל. וזה יש לנו לומר שמכרו באונס אחד מאלו האונסים שהזכרנו או כיוצא בהם. וכן הענין בכל מקום שהזכירו מכירת קרקע לגוי בארץ ישראל.
אם כן מצאנו שיהיה מותר לישראל למכור בארץ ישראל קרקעו לגוי על פי אחד מהדרכים שבארנו או כיוצא בהם, שמיני האונסים שונים הם. ויהיה פי' הירושלמי שנהגו למכור, כשיש לו אונס. וגמרין, שלא במקום אונס, ולא פליגי. והרב בעל העיטור ז"ל מודה בירושלמי ואפילו בסתם, ואם היה הדבר אסור בכל צד, לא היה הירושלמי תולה הדבר במנהג, כלומר, ויש מקום שנהגו שלא למכור ואפי' עם אונס וכסתם גמרין, או מקום שנהגו למכור לכל צרכיהם כמשכיר, ואם יכול למכור לגוי ביוקר, וימכרנו לישראל בזול, הרי זה משובח. וה"ב העטור ז"ל כתב אות מ"ם כיוצא בזה גבי זבין לגוי, והוא הדין במשכנו לגוי, דמשמתי' ליה, והביא בשם תשובות, אם אינו מוצא למכור (אלא) [לא] למצרן ולא לישראל אחר אפי' חצי דמיו, ומצרן מעכב למכרו לגוי, אם אינו מוכרה לחסרון מזונות, או שאין לו ממנה הנאה כל כך, לא כל הימנו שירביץ ארי עליו. שכך שנינו פ' השותפין שרצו (ב"ב י"ג א') שני אחים וכו', קח לך זתים ועשם בבית הבד, אף זה יעשה תקנה לעבדת שדהו. ואם הוא עני וצריך למכור לחסרון מזונות, יטריח בר מצרן לקנותו, וינצל מאונס הגוי. ואם אינו רוצה לקנות לא הוא ולא אחר, ואי איפשר לו שלא ימכור שדהו, מוכרו לגוי. שעני שאמרו בשני אחין, לא עני לגמרי, אלא עני לאותו דבר. אבל מ"מ יקבל עליו אונס הגוי. ובמתיבתא, אם אינו מוצא ישראל לקנותה, מוכרה לגוי. (מדגרסינן שמותיה משמתיה ליה עד דמקבל וכו') ע"כ. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל (גיטין מ"ד א'), באמרו לזבוני מדעתו, שהרי כל אונס שלא מדעתו הוא, והם לא גזרו אלא (באונס) [בלא אונס] דהיינו מדעתו.
ועל ההיא דהמוכר עבדו לגוים או בהמה גסה דקנסינן ליה עד עשרה בדמיו או בדמיה כתב הרב אלפאסי בשם הגאון ז"ל דלא מגבינן האי קנסא אלא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא. ומיהו ממכרו ממכר וקנייה רבו שני.
<h2>דף מד:</h2>
מסכת גיטין פרק השולח בעי רבי ירמיה בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור מהו. כלומר, אם תהיה זאת האשה כמוכרת עבדיה בחוצה לארץ הואיל ואית ליה פירות, ונפקי לחירות, או אינם כמכורין לו, דהדין עמה משום שבח בית אביה, ואינה כמוכרת אותם, ושהגוף שלה גם כן, וקיימא בתיקו.
<h2>דף מה.</h2>
עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ, אזל מריה בתריה ואשכחיה אמרינן ליה כתוב שטרא אדמיה וכתוב גיטא דחירותא, ואי לא, מפקעינן ליה מינך. כדאמרינן לא תסגיר עבד אל אדניו בעבד שברח מחוצה לארץ [לארץ] הכתוב מדבר. וכן עבד שיצא אחר רבו לסוריא דמסקנא דשמעתא כרבי חייא דאבד העבד זכותו, ודוקא שיצא רבו על מנת שלא לחזור לארץ ישראל והעבד יצא מתחלה לדעתו, אבל אם דעתו לחזור ומכרו שם יצא לחירות וכופין הלוקח לשחררו.
<h2>דף נז.</h2>
ובזמן שאין יושביה עליה גמדא. פי', קובצת.
<h2>דף עו:</h2>
ת"ר (ספרי דברים י"ב) מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו מהלכין לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד תורה הימנו. כיון שהגיעו לנציבין (לפנינו "לציידן") זכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם, וזלגו עיניהם דמעות, וקרעו את בגדיהם, וקראו את המקרא הזה, וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות. אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, חזרו ובאו להם לארץ ישראל. בספר יחזקאל (פרק כ"ז, כ"ג) חרן וכנה ועדן ת"י חרון ונציבין. וחרן אין ספק שהוא עבר הנהר. האמנם מותר לצאת ממנה ללמוד תורה ולישא אשה ולהציל מהגוים, וכדאיתא מסכת עבודה זרה פרק קמא (י"ג א') ויחזור. וכן יוצא לסחורה או לעסקיו וחוזר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל הלכות מלכים ומלחמותיהם פ"ה (הלכה ט'). תוספתא מסכת עבודה זרה פרק קמא (הלכה ג') לא יצא כהן לחוצה לארץ ואפילו לישא אשה אלא אם כן הבטיחוהו. מסתברא מכלל זה, שהישראל רשאי לצאת אפילו לחזר אחריה.
<h2>דף פ:</h2>
הרב בעל העטור ז"ל, יבמה שנשאת בלא חליצה ובא יבמה ממדינת הים, "אנשי מזרח" כופין יבמה שיחלוץ לה ומתקיימת עם בעלה, "ובני ארץ ישראל" מוציאין אותה מזה ומזה ע"כ. מצאתי בזולת ספרו הרבה מאלו החלוקים שבין אנשי מזרח כלומר בני בבל, ובין אנשי ארץ ישראל, ומכללם שבני בבל אית להו "חתם סופר ועד" ובני ארץ ישראל לא. והרב אלפאסי ז"ל פ' המגרש (מ"ט ע"א מדפי הרי"ף) פסק חתם סופר ועד כשר, דמימרא דרב היא, והלכה כרב באיסורי.
<h2>דף פח.</h2>
הרב בעל העטור ז"ל, יבמה שנשאת בלא חליצה ובא יבמה ממדינת הים, "אנשי מזרח" כופין יבמה שיחלוץ לה ומתקיימת עם בעלה, "ובני ארץ ישראל" מוציאין אותה מזה ומזה ע"כ. מצאתי בזולת ספרו הרבה מאלו החלוקים שבין אנשי מזרח כלומר בני בבל, ובין אנשי ארץ ישראל, ומכללם שבני בבל אית להו "חתם סופר ועד" ובני ארץ ישראל לא. והרב אלפאסי ז"ל פ' המגרש (מ"ט ע"א מדפי הרי"ף) פסק חתם סופר ועד כשר, דמימרא דרב היא, והלכה כרב באיסורי.
